"...My next lectures have been scheduled"
The next workshop was already filled with registrants,
The first book was translated into English,
The second book was sent for editing and the meetings for the coming month were coordinated.
Then I rolled over with the motorcycle.
At the first moment on the ground I thought that here – another moment I will gather myself and vacuum on my feet
but…
The head already knew,
This is not another one of those falls where I flew off the motorcycle and got up on two legs, painful, but also a little proud.
This time I felt it, like in slow motion, how my leg was turning in the direction it was not supposed to turn, and how the bone was breaking while overturning.
Once in one direction, and a second time when the motorcycle lands on me, in the other direction.
"Laaaaaa !!!!!!!"
That's all that goes through my mind.
It does not happen to me! Not now! It happened to me.
I lay on the ground concentrating on breathing. In the ambulance I still gave instructions. At sorting I started screaming. And on the way to the surgery I had already allowed myself to cry.
"האדם מתכנן תכניות, ואלוהים צוחק..."
אתם בוודאי מכירים את האמרה הידועה, "האדם מתכנן תכניות, ואלוהים צוחק".
זה לא הצחיק אותי.
היו לי יעדים, מטרות, רעיונות, תזמונים, ותמחורים שתורגמו לתכנית עבודה מסודרת.
לא הייתי אמורה לבלות את החודשים הבאים בכיסא גלגלים,
בשיקום, בפיזיותרפיה, בביקורות בבית חולים, בחבישות.
ההכרה שהיה יכול להיות גרוע יותר הגיעה מהר, יחסית.
הידיעה שזה היה יכול להסתיים בפציעה קשה יותר, שיש אנשים שקורים להם דברים גרועים יותר, שזה זמני.
אבל קדמו לכך תחושות אשמה קשות ותסכול על אובדן השליטה.
רק חולי שליטה כמוני יבינו למה "החופש" שנכפה עלי לא כיף,
למה העובדה שעושים הכול עבורי אינה משמחת אותי.
התלות הייתה נוראה.
"מותר לי..."
אני מסוג האנשים שלא שואלים, "מה יהיה?" אלא קובעים מה יהיה.
אנשים שאינם שואלים "מה עושים?" אלא מחליטים איך עושים זאת.
כזאת אני. מתוכננת, מתוזמנת, מעודכנת, ובעיקר מחליטה מה יהיה ואיך.
תחושת האשמה נבעה מהעובדה שנפצעתי על האופנוע בשטח.
לא נדרסתי ברחוב, לא החלקתי באמבטיה, לא נפלתי במדרגות, לא מעדתי במדרכה,
רכיבת שטח היא אהבה שלי, רכבתי להנאתי, עם חברים קרובים, ביום חופש שלי – והתהפכתי.
לא בחרתי להיפצע.
אבל בחרתי באופנוע ובתחושת ההתעלות הנפשית שהוא מעניק לי.
בחרתי ליהנות; במקרים רבים, כאשר אנחנו בוחרים ליהנות ולעשות למען עצמנו, הדבר מלווה בתחושת אשמה צורמת.
אבל החלטתי שמותר לי. מותר לי לבחור מקום אחד בחיי שבו זו רק אני.
מקום שבו אני לא מאמנת, אני לא מטפלת, אני לא אימא, אני לא אישה. אני לא מלטפת אף ראש, לא מוחה שום דמעה. לא מבשלת. לא מנקה. לא מחייבת. לא גובה. לא עובדת.
רק רוכבת. וא-ל-ו-ה-י-ם, כמה שאני נהנית!
מותר לי.
לא בחרתי להיפצע, אבל אם כבר נפצעתי, אז לפחות על האופנוע.
במקום שבו אני מאפשרת לעצמי, מפנקת את עצמי, דואגת לעצמי, אוהבת אותי.
כמו כוכבי רוק שרוצים למות על הבמה או מטפסי הרים שמעדיפים למות בפסגת ההר,
כך אני מעדיפה, אם נועדתי להיפצע – אז על האופנוע.
בתקופת ההחלמה הממושכת קיבלתי שיחות ומכתבים מרגשים רבים מספור,
ממתאמנים שלי בעבר ובהווה, מאנשים שהשתתפו בהרצאות ובסדנאות שלי, מאנשים שקראו את ספרי או את הטורים שלי.
כל אלה רצו לעודד את רוחי.
הם סיפרו לי כמה השפעתי על חייהם, סיפרו על הצלחותיהם,
על איך הם חיים את ייעודם ומגשימים את עצמם. או לפחות עובדים על הדרך לשם.
הם איחלו לי לחזור לעשייה שלי במהרה.
אנשים מקסימים אלה אכן עזרו מאוד,
עזרו לי להתרומם מעל הרחמים העצמיים, להחליף את התחושות הקשות ולפנות את מקומם של כל אלה לעשייה.
החלטתי שהתאונה הזו, שאילצה אותי לעשות הפסקה,
שאילצה אותי פיזית לשבת, שמנעה ממני להתרוצץ מפגישה לפגישה,
מהרצאה לסדנה לאימון – היא המאפשרת לי לעצור רגע, לבדוק, לחשוב, לפתח. להתפתח.
פסק הזמן שקיבלתי אִפשר לי לרכז את כל הידע והניסיון שצברתי בשנים האחרונות,
לסדר אותו, לחזור לסיפורי ההצלחה המדהימים,
להתנסויות המאתגרות ולהפוך אותם לכלים אבחונים מדויקים,
לתוכנית עבודה מעשית, ולארגן בצורה פרקטית את שיטת ארכיטקטורת חיים.
על מנת שתוכלו גם אתם לתכנן את סיפור ההצלחה שלכם ולצאת לחיי סיפוק והגשמה.
אין לי ספק שאם תעזרו בשיטה הזו תצליחו להפוך לסיפור ההצלחה שאתם רוצים להיות.
אני חווה יום יום עם מתאמנים שלי את ההצלחה שלכם.
אני מצפה בקוצר רוח לכתוב איתכם את סיפור ההצלחה שלכם.
"תצליחו להפוך לסיפור ההצלחה שאתם רוצים להיות..."
"אני נשואה לאסף, החבר הכי טוב שלי, ואמא לשלוש בנות מהממות: דניאל , שירה והילה, המלמדות אותי שיעורים על החיים ברמה היומיומית. הייעוד שלי הוא לתרום לאושרם ואיכות חייהם של אנשים רבים מספור וברחבי העולם. ושלך? "
